הנגשת כניסות, שבילים וחניות — דגשים לביצוע נכון

ההנגשה מתחילה בחניה – לא בדלת

יש נטייה לחשוב על הנגשה כעל משהו שקורה בתוך המבנה. בפועל,
אם אי אפשר להגיע לדלת — כל מה שבפנים לא רלוונטי.
והחוץ הוא גם הסביבה הקשה יותר: גשם, שיפועים טבעיים, ושקיעות עם הזמן.

חניה נגישה

• מיקום — קרוב ככל האפשר לכניסה הנגישה, ועם מסלול בטוח אליה.
• מרחב הצד — צריך מקום לפתוח דלת רכב במלואה ולהוציא כיסא.
  חניה בגודל רגיל לא מאפשרת זאת.
• המעבר לרציף — הנקודה שהכי הרבה נכשלת. ירידת מדרכה שלא בוצעה,
  או שבוצעה רחוק מדי מהחניה, מבטלת אותה לגמרי.
• סימון ושילוט — כדי שהחניה תישאר פנויה בפועל.
• המשטח — יציב, לא מחליק, בלי אריחים משוחררים.

שבילי גישה

• רוחב רציף — שנמדד לאורך כל השביל, כולל היכן שיש עמוד תאורה,
  פח או עציץ. הרוחב הקובע הוא הצר ביותר, לא הממוצע.
• שיפוע לאורך ולרוחב — שיפוע רוחבי גדול מדי דוחף כיסא הצדה
  ומקשה על הליכה. זה פרמטר שכמעט תמיד נשכח.
• משטח — יציב ולא מחליק, גם ברטוב. חצץ ודשא אינם מסלול נגיש.
• אריחים — מישקים צרים ומפלס אחיד. אריח בולט בסנטימטר הוא מכשול.
• תאורה — לאורך כל המסלול.

הכניסה עצמה

• סף — נמוך ככל האפשר, ובמעבר רציף. סף שנוצר אחרי הריצוף
  הוא תקלה נפוצה: הריצוף העלה את המפלס והסף גדל.
• רוחב הדלת — נמדד נטו, כשהדלת פתוחה, ולא לפי המשקוף.
• משקל הדלת וכוח הפתיחה — דלת שאי אפשר לפתוח לבד אינה נגישה,
  גם אם רוחבה תקין. זה נבדק בפועל, לא בתכנית.
• מרחב לפני הדלת — מקום לעצור, לתמרן ולפתוח בלי להידחף אחורה.
• הגנה מגשם — מי שמתמרן בכניסה עומד שם יותר זמן.